פרופ' ברוך קורצוויל ז"ל

פרופ' ברוך קורצווייל  (22 ביולי 1907 -  1 באוגוסט 1972)

חוקר ספרות עברית וספרות משווה, מייסד המחלקה לספרות עברית ולספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן, והעומד בראשה משנת 1956 עד יום מותו. מחברם של מאמרים, מסות וספרי מחקר וביקורת על הספרות העברית והכללית ועל מחשבת היהדות. מבקר ופולמוסן בעל נוכחות מרכזית משנות הארבעים ועד ליום מותו.  מאמרי הביקורת הראשונים שלו בעברית החלו להידפס  בעיתון הארץ – הראשון בהם בשנת 1941 על ספר סיפוריו של ש"י עגנון אלו ואלו (ירושלים ותל-אביב: שוקן,תשי"א), ומאז ליוה את יצירתו של הסופר בדברי פרשנות שהקנו לו מעמד בכורה בין פרשני עגנון. עבודותיו על עגנון כונסו לספר מסות על סיפורי עגנון. בתוך המחשבה על פרשנות עגנון נבטו גרעיני מחשבתו על ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית וכן כמה מהנחותיו היסוד שלו על מדעי היהדות בכלל.

בעיוניו המוקדמים בספרותית האירופית טיפל, ברוח ההבחנות של התיאורטיקן אריך אוֹאֶרבך (1957-1892) בחיבורו מימזיס (1946) בשאלת תפישת המציאות בעיני סופרי אירופה, וניסח את השקפתו המרכזית על משבר המודרניזם כתוצר עמוק שבר באחידות התפישה הדתית של המציאות והתפוררותה הפנימית בגילוייה החילוניים. את מחשבותיו הספרותיות-תרבותיות הדפיס תדיר כמסות בעיתון הארץ ולימים כנסן בספרו מסכת הרומן והסיפור האירופי, ובו פרקי עיון נרחבים על סרוואנטס, בלזאק, סטנדאל, שטיפטר, גוגול, תומאס מאן, הרמן הסה, פרנץ קפקא, מאכס ברוד, מאכס פריש, פרוספר מרימה ואחרים. בחיבורו  ספרותנו החדשה המשך או מהפכה? ניסח את עמדותיו העקרוניות ביחס לאופי הצמיחה וההתפתחות של הספרות העברית החדשה, שאותה ראה כתגובה אמנותית למשבר עקרוני שאינו מאפשר את קליטתה על קו רצף אחד עם הספרות היהודית (בלשונות היהודים) שעד לאמצע המאה התשע-עשרה. ההיסטוריוגרפיה שלו ביקשה לערער על תפישת הרציפות של הספרות העברית – שאיבדה לטעמו את אחידותה התרבותית והיא משברית ומהפכנית-מודעת הן בתכניה והן בצורותיה הפואטיות.

נדבך חשוב בעבודותיו על יצירת ביאליק וטשרניחובסקי כונס בספרו ביאליק וטשרניחובסקי: מחקרים ביצירתם. גם כאן מסתמנת עמדה המתנגדת למסורות הדיבור הביקורתי המקובלות לפניו, שהתבססו בעיקר על מחקר ביוגרפי שהוצב ברקעו של העיון הפרשני והוחדר אל תוך קריאת הטקסטים. למרות היותו מרוחק מגישות פרשניות של 'קריאה צמודה' (close reading) ביקש קורצווייל לכונן מהלך מתודולגי של ניתוק הטקסט מן הידע הביוגרפי העומד ברקעו, וביקש לאמץ צורה חדשה של הקשבה אל הקול הפנימי של היצירה. באופן זה ביקש לפרק את המיתוס הפופולארי של 'ביאליק המשורר הלאומי' ולהצביע דווקא על הבקיעים הפרסונליים, הדתיים והלאומיים שהדיבור השירי שלו שב וחוזר אליהם במישורים הולכים ומתרחבים.