המרצים במגמת כתיבה יוצרת

פרופ' מירון ח. איזקסון

תמה שנת לימודים ראשונה במסלול החדש לכתיבה יוצרת במחלקתנו. את הנושא עצמ לימדתי שנים רבות הן במחלקה שלנו וגם במוסדות חשובים אחרים. אבל השנה התחלנו מהלך שונה לגמרי. אדגים זאת מעולם מדעי הטבע. אפשר להביט ולחקור חלקיק מסוים. אפשר לנסות ולהתמודד עם בעיה בריאותית בחלק מסויים של הגוף. אפשר גם לאסוף נתונים על כוכב שבמרחקים. אבל רצוי לראות כל פרט ופרט כחלק מהמכלול הרלבנטי. יותר מכך: לעיתים הרעיונות המדעיים המקוריים ביותר נולדים מהתובנה שהרבה יותר פרטים ממה שחשבנו קשורים האחד בשני. זאת אומרת שההשפעה ההדדית והכללית שבין הפרטים רלבנטית בהיקף גדל והולך. במובן מסוים אנו מנסים בתכנית הכתיבה שלנו לשתף כמה שיותר פרטים בתודעה האנושית. כתיבה ספרותית ראויה כמו גם קריאה ספרותית מעמיקה ובשלה מצריכות תהליך תבוני ורגשי נרחב. זה הכיוון שאני מבקש לחתור אליו כמי שמרכז את התכנית לכתיבה יוצרת. אשתדל מעכשיו ומעת לעת לשתף באתר שלנו במחשבות ובדוגמאות לכיוון חיוני זה. תודה לשותפים לדרך מורים ותלמידים וברוכים הבאים למצטרפים החדשים. בברכה חמה מירון ח. איזקסון. 

 

 

ד"ר סיון הר שפי

 

 

 

גלית דהן קרליבך

למה אני כותבת? גלית דהן קרליבך

בלתי אפשרי כמעט להניח את האצבע על הנקודה שבה מתחיל סיפור. אפשר להעלות השערות: אולי הקבצן קטוע הרגליים שיושב במדרחוב הוא זה שגרם לבלוטת הסיפור שלי לפעול?
ומה אם יש לו אי-שם בת עשירה ומצליחה בהרי האלפים, המתפרנסת מעסקי הסקי ומתאהבת בישראלי שמגיע לגלוש באתר שלה?

ומה יקרה כשתפגוש באביה הקבצן בירושלים?
כי במציאות אי אפשר להצמיח לו, לקבצן, רגליים. בסיפור אפשר להצמיח לו עבר והווה, לשרטט לו עתיד, והנה, כמעט תפסנו את הרגע שבו סיפור מתחיל להירקם. כמעט.
ואם אמרתי שקשה לזהות את הרגע שבו נולד סיפור, קשה שבעתיים למצוא סיבה לכתיבה. אין לי מניפסט מסודר המפרט את מטרות כתיבתי, מעולם לא היה לי עניין במסר. 
אני כותבת מתוך שקרנות מולדת, כזו שאינה מסוגלת להניח למסמך יבש כגון קורות חיים. אני כותבת מתוך פנטזיה שליוותה אותי בילדותי וקיימת עמי עד היום, ובה אני נכנסת אל הבתים המוארים מהרחוב ובודקת מה אוכלים האנשים, מה מצב היחסים בין ההורים ומה קורא כל אחד מבני הבית.
אני כותבת לא כדי למסור את העולם כמות שהוא, אלא להפך, לפרוע בו סדרים, לא לציית לתמרורים שבו, לברוא עולם שבו הכול יכול לקרות, שבכל רגע משהו גדול- טוב ורע ומצחיק ומאיים- אורב בו מעבר לפינה.
וכמו בכל תחום, גם כאן הקלישאות חוגגות. מדברים על תהליך הכתיבה כעל לידה, מקשטים אותו לרוב בהשראה ובמוזה, וכדי שתהליך הכתיבה לא ייבהל, מוזגים לו כוס יין משובח ומטבילים אותו בג'קוזי מבעבע בבקתה פסטורלית בגליל. 
אבל תהליך הכתיבה האמתי מלווה במשמעת ברזל, בריכוז ובקריאה אינסופית. ליד השולחן שלי אינני שומעת את קולו של אלוהים החודר אלי מבעד לסנה, במקום זה, לקול רטינת המחשב, אני לומדת כמה צריך להיזהר ולא להכביד במילות תואר.
יש ימים שבהם אני טכנאית מילים. שוקלת, שואלת, אומרת את המילה כל כך הרבה פעמים עד שהיא מאבדת ממשמעותה ורק הצליל שלה צורם את אוזני.
בימים אחרים, רכבות ליליפוטיות מרעידות את השולחן שלי ואני פוגשת ביצורים שונים ומשונים, והכול מבלי שאצטרך להוציא את האף מהבית.

בגלל ולמרות כל זה, אני כותבת. כי אי אפשר אחרת. כי אחרת הקבצן יישאר קבצן ולא אוכל להצמיח לו רגליים.
פורסם לראשונה בקטלוג בכורה כנרת זמורה ביתן 2010